בננות. איזה פרי מגעיל.
ככה חשבתי כל חיי, עד שלפני שבע עשרה שנים בערך הגעתי למקסיקו והבנתי, שזה ממש לא נכון. הבננה היא פרי מגעיל (לדעתי) כשטועמים ממנה בארץ, אבל במקסיקו, מה אני אגיד לכם, טעם גן עדן ולא רק זאת, אלא שכאן באמריקה יש מספר סוגים של בננות, כשכל זן מתעלה על אחיו.
הסוג “הרגיל”, הזה שאנחנו מכירים בארץ, נקרא כאן בננת טבאסקו. הוא מגיע במבחר אורכים וטעמו משובח, אבל חוץ ממנו, קיימים לפחות עוד שלושה זנים שהכרתי כאן. הבננה האדומה, הבננה הננסית והבננה הענקית, זו שבעצם אי אפשר לאכול בלי לבשל אותה קודם.
קצת הסבר על ההבדלים: הבננות האדומות, אורכן כעורך האצבע והן מתוקות להפליא עם מרקם קצת יותר נוקשה מהבננה הרגילה. הבננות האדומות להבדיל, אורכן דומה לאורך הפרי הרגיל, אלה שהן שמנות יותר והקליפה עבה יותר. כבר בנגיסה הראשונה אפשר להבחין בטעם המיוחד שלה, שמזכיר קצת פירות יער ככה מאחורי הלשון. קשה לאכול בננה שלמה מאחר וכבר בחצי הראשון של הארוחה אתה מרגיש שספגת מספיק אנרגיה כדי לגמור מרתון וחצי.
הבננה הענקית זה כבר סיפור מהמטבח אחר. כאן קוראים לה בננה מאצ’ו. והמבין יבין. אין מצב לאכול אותה בצורתה הטבעית. צריך לבשל, להקפיץ לטגן או לאפות, ויש אין ספור מתכונים באמתכתה. בעצם יש לי מתכון מנצח אבל אין טעם לחלוק אותו עם אחי מאחר שפשוט, מצרך היסוד, לא נמצא בהישג יד בארץ החודש .
בכלל, כאן במקסיקו, לבננה לא קוראים בננה. שמה במקסיקאנית הוא פלאטאנו. למתכת הכסף קוראים פלאטה, ככה שבעצם המקסיקאנים מכנים את הבננה; פרי הכסף ולא לשווא.
לבננה יש ערך תזונתי מעורר פליאה. היא עשירה במינרלים, במשפחת ויטמין בי, יש בא כמות נכבדה של ויטמין סי, סיבים תזונתיים, ושלושה סוגי סוכר.
מעבר לריכוז האדיר של כל הטוב שהזכרתי, הבננה מכילה חומצת אמינו שנקראת טריפטופאנו. בגוף, החומצה הזו הופכת לסירוטנינה, מה שמשפיע לטובה על מצבי דיכאון.
לא לשווא פרי הבננה נמצא במקום הראשון בעולם בדירוג הצריכה. הוא מעולה לילדים, לספורטאים, לאנשים שסובלים מדיכאון, ובכלל למי שאיכפת לו מרמת החיים של התאים בגופו.
בתאבון. עד לפעם הבאה, ירון.