שלום עולם.
זו הפעם השניה בתשע שנים האחרונות שאני כותב לך בעיברית. אתה יודע, אני גר כבר מזמן במקסיקו אז אני כותב להם שם בשפה שלהם. בדרך כלל אני כותב על נושאי בריאות או מיסטיקה. לכן הבלוג שלי נקרא סודות הבריאות אבל לפעמים אני כותב בעיניני דיומה כמו שאכתוב לך עכשיו.
אפשר לומר עלי הרבה דברים נכונים אני מניח, חוץ מאשר גזען. לא מכיר הרבה ישראלים יהודים שחיו תקופה ארוכה עם בת זוג ערביה ועוד שנולדה בגרמניה וגם התגוררנו בעילבון, כפר ערבי שבערך אלפיים שנה היה ריק מיהודים עד שהגעתי.
אני זוכר שיום אחד התאמנתי על גג הביניין של אב בת זוגתי, בערך חמש עשר מטר מעל פני האדמה. שם למטה הגיע קבוצה של נערים וצעקו לי בערבית כל מני משפטים שהמכנה המשותף שלהם היה בערך מתי סוף סוף תפגש עם הבורא שלך, אתה וכל היהודים. טוב, אז ירדתי למטה כדי לענות להם, כבר אז לא אהבתי לצעוק. הם כמובן התנדפו מעל אותה פני האדמה אלא שלא ויתרתי. ידעתי להיכן נמלטו המצחקקים. למכולת בפינה, לשבת על הברזלים.
דברתי לפנים שחיפשו ציפורים או התבוננו עמוק לתוך פחיות הקולה ושאלתי אותם אם הם יודעים מה אני עושה שם למעלה על הגג. “לא” ענה לי וידעתי שהוא המנהיג ככה שהמשכתי לדבר ישירות לגובה העינייים והזמנתי אותם להתאמן איתי. אומנויות לחימה הסברתי. לא זוכר איך זה נגמר. אולי נדיה זוגתי לשעבר תזכיר לי אם היא תקרא את הפוסט הזה. אני רק זוכר שהיתה תקופה של כמה שבועות או חודשים שהתאמנו ביחד שם למעלה והפכנו לחברים. התושבים קראו לי אבוכלב כי אהבתי וגם היו לי כלבים. כמעט כל בוקר, מוקדם, הייתי שותה קפה עם טופיק הקצב ז”ל לפני שהייתי עולה לבית המלאכה שלי. היתה תקופה מקסימה. מקסימה.
בכל מקרה, הנקודה שרציתי להבהיר זה שאני ממש אבל ממש לא גזעני. אני שונא את כולם שווה. סתם, זה היה בצחוק. האמת היא שמאז שהגעתי לארץ אני פשוט מרגיש לא בנוח. ואני גם מרגיש לא בנוח עם זה שאני מרגיש לא בנוח כי הלא בנוח שלי קשור לאחינו בני אומות העולם, בעיקר עישמאלים ואדומים או בקיצור אחינו הערבים שחולקים איתנו את הארץ.
אני לא מרגיש בנוח כי משהו צורם לי כשאני עולה על אוטובוס או נכנס לבית החולים, או בעצם בכל מקום כמעט שיש התנגשות עם משרות ציבוריות בעיקר. וכבר שבועיים שאני מנסה להבין למה. מה בדיוק מציק לי. היום נפל לי האסימון כמו שזקן כמוני מתבטא לפעמים והחלטתי לשתף אותך בתובנה שלי.
אני בעד אפליה מתקנת. אני בעד לעזור לאוכלוסיה חלשה. אני בעד חברה בריאה. אלא שלתהליך הזה אמורים להיות שני צדדים. הצד השני, זה שחסר לי ובעצם גורם לי אי נוחות זה הצד ההומוגני. כל הרעיון של המתקנת על כל גוונה זה ליצור חברה הומוגנית לא רק בשוויון הזדמנויות אלה גם בציביון. הדינמיקה המתקנת חייבת להתחיל מוקדם. ממש מוקדם. זה מזכיר לי סיפור על צעיר בן 24 שמגיע לחכם ושואל אותו לעצה, איך לחנך את התינוק שכרגע נולד לו. החכם אמר לו: אתה מגיע 24 שנים מאוחר מדי.
לפני שבוע יצאתי עם האופניים מכפר ורדים לנהריה, לתחנת הרכבת, אלא שהחלטתי שזה יהיה רעיון טוב לעבור אצל פלאפל עוואד בכפר יסיף לאיזה מנה עסיסית. אני עדין חושב שהפלאפל שלו הוא הטוב במדינה. עם פיטה ענקית בעלת דופן דק, מאילה שמכילות כמות ענקית של כדורים עם מני סלטים, חמוצים, חריפיים וטחינה כיד המלך. פלאפל שקשה לסיים לאכול בלי למזוג מהקפה עם הל בחינם שעומד ליד הקופה. נו, אז הזנתי לגוגל מפות את הרעיון שלי וזה שאני על אופניים והוא מצידו נתן לי מסלול.
גוגל שכח רק דבר קטן אחד. אני כבר בן 65, לא מה שהיה פעם. המסלול התחיל נפלא. רכבתי בין כפרים ציורים. אלא שדי מהר הכביש הפך לדרך עפר סילעי עם מדרונות תלולים בין מטעי זייתים. מולי ראיתי את הים וזה הרגיע אותי. לפחות אני לא רחוק חשבתי לעצמי. העונה היא עונת המסיק. עצי הזית נותנים פרי פעם בשנתיים והשנה, לא רק שהם נותנים פרי אלא שהתנובה גבוה. מסביבי עצים עמוסים לעייפה. באחד הישורות אחרי סיבוב עצבני ראיתי מולי משפחה של בני דודי יורדים ממכוניות עם כל הציוד כדי לאסוף זייתים מהיבול שמסביב. כשעברתי לידם יכולתי לשמוע את הילד הקטן בחמולה, משהוא כמו גיל 6 לדעתי, שואל את אביו בקול כועס: מה היהודי הזה עושה כאן ועוד כל מיני פנינים שהזכירו לי את הסיפור הקודם.
אם אנחנו רוצים להצליח לחיות ביחד על האדמה הזו, הנשים שלנו צריכות ללמוד לחלוץ שד בצוותא ואולי מכאן מגיע הביטוי “חזון אחרית הימים”.
עד הסיפור הבא, ירון.